דליה רביקוביץ שאני הכרתי היתה מנחה נדיבה ואצילית בסדנה לשירה בראשית שנות ה 80. החיוך שלה כבש את התאווה לשירה ולהצלחה, את החשש, התחרות וההתבדלות של חניכיה בסדנה. ריכך את הנשמה והנשימה. היא התייחסה אלינו כאל שווים, אליה ואל העולם הגדול של המשוררים. גדולים וקטנים בגיל ובעשייה ככל שנהיה. כולנו בעיניה היינו משוררים. היא היתה האימא הגדולה. עוטפת מרחמת, מעודדת מנחמת. מוצאת עניין, קשובה, חושפת את היפה בשורה, מוצאת מילה שתעלה בה חיוך זוהר.

מלכה שנשארה נסיכה, כך היא ישבה או עמדה ופסעה לצידנו. שערה הארוך גולש ומתנפנף. עיני האיילה הגדולות שלה פעורות לרווחה, בדרך כלל בחיוך או בקשב. זוכר אני שמלה אדומה זוהרת, ניחוח קל, ריחוק קרוב. יופי ושלמות בלתי מושגים ולא מובנים, אך בכל זאת מוחשיים ועוטפים ונותנים כוח. אי אפשר היה שלא להתאהב בה. בשפה ובניגון של קולה. בשילוב המדהים של נשיות ועמקות, של יופי ויצירתיות.

דליה רביקוביץ שאני פגשתי היתה אישה בת 45. שנתנה בנדיבות ואהבה לראות את תלמידיה/שותפיה/ידידיה יוצרים ומצליחים.

בלתי נשכחת כאדם וכיוצר.

עופר כהן
הצוק הכחול
במחשבה ישומית קדימה
8809109-052
info@think-kadima.com